הצעת "חוק ההסדרים" מוגשת לכנסת מדי שנה לקראת סוף שנת הכספים, במסגרת הדיון על תקציב המדינה לשנה הבאה. ההצעה כוללת תיקונים למספר גדול של חוקים הקשורים בתקציב, בצד ההכנסות (חוקי המסים) ובצד ההוצאות. מרכיב חריג שנוסף לחוק ההסדרים בשנים האחרונות הוא הקפאתם של חוקים נדיבים שחוקקה הכנסת במהלך השנה ותקציב המדינה אינו מסוגל לעמוד בהם. במהלך הדיון בו עובר חוק ההסדרים שינויים רבים, המשקפים את מאבקי הכוח המתחוללים סביבו, והוא מאושר סמוך ל-31 בדצמבר. עקב קוצר הזמן לא זוכה חוק ההסדרים לדיון מעמיק, ולכן קורה שבמהלך השנה נאלצת הכנסת לתקן טעויות שנעשו בחוק ההסדרים.

לראשונה נעשה שימוש בשיטה של "חוק ההסדרים" בשנת 1985, במסגרת התוכנית לייצוב המשק. בסעיף 1 לחוק זה נאמר "חוק זה קובע הסדרים לשעת החירום שבה מצוי משק המדינה...". קשה למצוא צידוק לשימוש קבוע, מדי שנה, בשיטה זו, שבה נושאים כבדי משקל נדונים על רגל אחת.

לקראת שנת 2004 שונה השם ל"חוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה)", שם שמלמד שהחל משנה זו יש לנו עניין עם קובעי מדיניות, ולא עם מסדרי הסדרים. מבחינת מהותו אין חוק זה שונה מקודמיו, והוא מכיל אוסף גדול של תיקוני חקיקה. לקראת שנת 2006 חזרה הממשלה להשתמש בשם "חוק ההסדרים".

בפסק דין של בג"ץ נמנע בית המשפט מלפסול חקיקה שנעשתה במסגרת חוק הסדרים, אך מתח ביקורת חריפה על השימוש בכלי זה: "השימוש במנגנון החקיקה של חוק ההסדרים ודומיו (כגון החוק נשוא העתירות שלפנינו), מעורר בעייתיות רבה מבחינת ההליך הדמוקרטי התקין. ... מדובר בהליך חקיקה שמקשה מאד על קיומו של דיון מעמיק וממצה, ואשר פוגע ביכולתם של מקבלי ההחלטות בממשלה ובכנסת לגבש עמדה מבוססת לגבי כל אחד מהנושאים המופיעים בהצעת החוק".

חוק ההסדרים, בוויקיפדיה העברית.