1. מדיניות השכר של הממשלה: 
מדיניות זו באה לידי ביטוי בשלוש דרכים:

• בקביעה ישירה של שכר עובדי המגזר הממשלתי,
• במעורבות במשא-ומתן לקביעת גובה השכר במגזר הפרטי,
• ביוזמה לחקיקת חוקי עבודה (כגון חוק שכר מינימום) המשפיעים על השכר ותנאי העבודה בכל המשק.

laissez faire ("ישחקו הנערים לפנינו") היא גישה שפירושה חוסר מעורבות מוחלט של הממשלה ביחסי העבודה, והשארת הנושא לטיפולם הבלעדי של העובדים וארגוניהם והמעבידים וארגוניהם. קורפורטיזם (corporatism) פירושו מעורבות נרחבת של הממשלה בהכוונת הפעילות הכלכלית. שתי גישות קיצוניות אלה אינן מקובלות בימינו, והמדיניות המקובלת נמצאת בין שני קצוות אלה.

2. מדיניות השכר של המעסיק:
במדיניות זו נכללות החלטות אודות:

• גובה השכר במפעל יחסית לשכר במפעלים אחרים באותו ענף ולשכר הכללי במשק. בנושא זה למעביד שלוש אפשרויות: לשלם יותר מהממוצע, לשלם כממוצע, או לשלם פחות מהממוצע (ובמונחי תחרותיות בשוק העבודה: להוביל את השוק, להתאים לשוק, או לפגר אחר השוק).
• אופן חלוקת השכר בין מגזרי העובדים השונים במפעל.
• היחס בין החלק הקבוע של השכר לבין החלק המשתנה על-פי תפוקת העובד.
• מידת הריכוזיות של ניהול המשא-ומתן על השכר ושל קביעת השכר לכל עובד.
  
  

3.מדיניות השכר של ארגון עובדים:
במדיניות זו נכללים נושאים הנוגעים לרמות שונות של משא-ומתן קיבוצי, וכן לקשריו   של ארגון העובדים עם גורמים אחרים הפעילים בתחום השכר:

• העלאת השכר הריאלי, שמירתו או הסכמה לשחיקתו.
• חתירה לשוויוניות בשכר, או ניצול כוחן של קבוצות עובדים חזקות לשיפור תנאיהן.
• השגת הקלות מס לעובדים.
• דאגה לתעסוקה מלאה.
• מידת הריכוזיות של ניהול המשא-ומתן על השכר. ההסתדרות הכללית נוטה לריכוזיות גבוהה בנושא זה, אם כי היא נכנעת לעתים ללחצם של ועדי עובדים ואיגודים מקצועיים, התובעים יתר אוטונומיה במשא-ומתן על שכרם.