1. תוצאתו של הליך הפישור.
   
   
2. פסק דין אליו מגיע בית המשפט בהסכמת שני הצדדים (להבדיל מפסק דין הניתן בעקבות החלטה של בית המשפט), כדרך לקיצור ההליך השיפוטי.
   
   בסעיף 79א לחוק בתי המשפט נאמר: "בית משפט הדן בענין אזרחי רשאי, בהסכמת בעלי הדין, לפסוק בענין שלפניו, כולו או מקצתו, בדרך של פשרה". סמכות זו נתונה גם לבית הדין לעבודה, וכן רשאי בית הדין לתת תוקף של פסק דין להסכם פשרה שאליו הגיעו הצדדים בכוחות עצמם.

בית הדין הארצי לעבודה עמד על מקומה של הפשרה בהליך השיפוטי:

מן הראוי כי במקרים המתאימים יציע שופט או בית-דין, בתחילת הדיון, הסדר של פשרה וזאת בין היתר על מנת לייתר את הדיון ולחסוך מזמנם של הצדדים ומזמנו של בית-הדין. מטעמים אלה אף ראוי שהצדדים ישקלו בכובד ראש את הצעת בית-הדין, המבוססת על לימוד החומר שבתיק, ולא ידחוה כלאחר יד, מה עוד שבשלב הצעת הפשרה, אין הם יודעים כיצד תיפול ההכרעה בתיק. עם זאת, זכותו של מתדיין לא להסכים לפשרה, ולעמוד על קיום הדיון לגופו, בין משום שהוא עומד על מלוא תביעתו, ובין משום שהוא סבור שהפשרה שהוצעה אינה תואמת את זכויותיו ואת הסעד המגיע לו, או אינה מגיעה לכדי המינימום שבו הוא מוכן להסתפק; כאשר עומד מתדיין על דעתו, לא תעמוד לו לרועץ העובדה שסירב להצעת הפשרה, ולא יחוייב בהוצאות רק משום כך (דב"ע נא/3-133 צדוק אלון בע"מ נ' ניסים מזרחי, פד"ע כג 416).