הגיל שבהגיעו אליו זכאי אדם לפרוש מעבודתו מחמת גילו ולקבל, בהתקיים התנאים הקבועים לכך על פי דין או הסכם, גמלה בשל פרישתו מעבודתו. בהתאם לחוק גיל הפרישה גיל הפרישה לגבר הועלה ל-67 שנה וגיל הפרישה לאישה יועלה בהדרגה ל-64 שנה. לאוכלוסיות מסוימות נקבע בהסכם גיל פרישה שונה מהמקובל. לשופטים, למשל, גיל הפרישה הוא 70 שנה, ללא תלות במינו של השופט. 

שיקולי שוויון הביאו בשנת 1987 להגמשת גיל הפרישה לנשים: על-פי חוק גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד, עובדת אשר בהתאם להסכם קיבוצי, הסדר קיבוצי או צו הרחבה (לא חוזה אישי), נקבע לה גיל פרישה נמוך מזה שנקבע לעובד, רשאית לפרוש בכל גיל שבין גיל הפרישה שנקבע לעובדת וגיל הפרישה שנקבע לעובד. 

חוקים אחדים מעניקים זכויות לעובדים המגיעים לגיל הפרישה: זכאות לקצבת זיקנה, הקלה במס הכנסה על תשלומי פנסיה, דמי ביטוח-לאומי מופחתים וכו'. תקנוני קרנות הפנסיה מותאמים לגיל זה, ומזכים את העובד בפנסיה בהגיעו לגיל פרישה. 

העלייה בתוחלת החיים הביאה להקמת הוועדה הציבורית לבחינת גיל הפרישה, שהגישה המלצותיה בחודש יולי 2000. בעקבות המלצות אלה נחקק חוק גיל פרישה, שתוקפו מחודש אפריל 2004. 

ראו גם: גיל פרישה מוקדמת, גיל פרישת חובה