חוק עבודת נשים מחייב להוציא עובדת שילדה לחופשת לידה של 26 שבועות, אך היולדת רשאית לקצר את החופשה ל-14 שבועות בלבד, שבמהלכם אסור להעסיקה. עובדת שילדה תאומים רשאית להאריך את חופשת הלידה בשלושה שבועות נוספים. יולדת שהיא או הילד שילדה אושפזו בבית חולים בתקופת חופשת הלידה רשאית להאריך את חופשת הלידה לתקופה שלא תעלה על תקופת האשפוז, אך לא ביותר מארבעה שבועות. הזכות לחופשת לידה מוקנית גם לעובדת שאימצה ילד שגילו אינו עולה על 10 שנים.

העובדת רשאית להתחיל את חופשת הלידה שישה שבועות או פחות מזה לפני יום הלידה המשוער, והשאר אחרי יום הלידה.

בתקופת חופשת הלידה המעביד פטור מלשלם שכר לעובדת. כפיצוי על אובדן הכנסה זה זכאית העובדת, בתנאי שעמדה בתנאי הזכאות, לתשלום של דמי-לידה מהמוסד לביטוח-לאומי.

חוק עבודת נשים מתיר לאב לצאת לחופשת לידה במקום האם, בתקופת חופשת הלידה שלאחר תום שישה שבועות מיום הלידה.

בתקופת חופשת הלידה ממשיכים להתקיים יחסי עובד-מעביד, ובמסגרתם צוברת העובדת זכויות אחדות:

מעסיק שהפריש כספים לקופת גמל או לקרן השתלמות בעד עובדת קודם שיצאה לחופשת לידה, חייב להמשיך ולהפריש כספים אלה גם בתקופת חופשת הלידה שבעדה משולמים ליולדת דמי לידה, בתנאי שגם היולדת מפקידה את חלקה בקופה.

צבירת זכויות לחופשה שנתית נעשית בהתאם להוראות סעיף 3 לחוק חופשה שנתית.

בהתאם לתקנה 10 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים, והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ"ד-1964, לצורך תשלום פיצויי פיטורים נחשבת תקופת חופשת הלידה לתקופת עבודה.

עובדת המעונינת להמשיך להיות בחופשה לאחר תום חופשת הלידה זכאית, בהתאם לתנאים המפורטים בחוק עבודת נשים, לצאת לחופשה ללא תשלום.

באוגוסט 2016 שינתה הכנסת את המונח "חופשת לידה" ל"תקופת לידה והורות".